אז מה עושים עם יום הזיכרון ליצחק רבין? מחשבות פדגוגיות על חינוך לדמוקרטיה

בילדותי, בתי הספר ציינו עדיין בטקסים את יום טרומפלדור, החל ב-יא באדר.

מידי שנה שמענו בקטעי הקריאה על הקרב בתל חי ועל הסיסמא "טוב למות בעד ארצנו".

היתרון?

ידענו פחות או יותר מהו קרב תל חי, למדנו על האריה השואג וידענו שטרומפלדור איבד את יד שמאל במלחמת רוסיה-יפן (רק שלא היה לנו מושג מה היא).

החיסרון?

זה היה רחוק מאיתנו, לא עניין אותנו, נראה ונשמע לנו כמו פומפוזיות של זקנים משהו מפעם, עתיק... צריך לכבד, אבל לא קשור אלינו.

עם השנים, בתי הספר חשו יותר ויותר את חוסר הרלוונטיות של היום הזה וחדלו מהטקסים.

עם הזמן גם הפסיקו ללמד על טרומפלדור ועל תל חי.

כשהפכתי למורה, בראשית המילניום, היום הזה כבר לא היה קיים בלוח השנה של בתי הספר הממלכתיים, ואפילו בשיעורי היסטוריה לא לימדנו על קרב תל חי.

ב-17.7.1997, יב בתמוז התשנ"ז נכנס לתוקפו חוק יום הזיכרון ליצחק רבין.

על פי נוסח החוק, יום זה יצויין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.

 יתקיים טקס זיכרון ממלכתי ובמוסדות המדינה ומחנות צה"ל יורדו הדגלים לחצי התורן.

המחוקק קבע שבבתי הספר יוקדש היום ל:

1.      פעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין;

2.      פעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה.

בשנים שאחרי רצח רבין, היום הזה היה מאוד משמעותי בבתי הספר.

בתחילה, התלמידים זכרו אותו, או לפחות את האוירה בימים שאחרי.

היה להם קל להזדהות. האבל היה אמיתי.

בתוך שנים ספורות, התלמידים האלה שזכרו את הרצח בגרו.

לבתי הספר החלו להגיע תלמידים שנולדו אחרי הרצח.

 זה הפך ליותר מאתגר, אבל הרצח עצמו והשיח עליו היה עדיין מאוד נוכח בחברה הישראלית.

בשנים ההן, עיקר העיסוק בבתי הספר, לפחות הממלכתיים, היה סביב הפן האישי, העוסק בדמותו של רבין עצמו ו/או  סביב הדימוי של החייל שנרצח בקרב על השלום.

כמובן שבלתי נמנע היה לעסוק גם בהסתה שקדמה לרצח, מה שגרם לתחושות מאוד לא נוחות בקרב תלמידים ומורים מהמחנה הפוליטי שהואשם ברצח.

לא פעם בשנים ההן, עלתה בי תחושה לא נוחה של פולחן אישיות וסוג של אינדוקטרינציה, גם אם לא באמת מוכוונת מלמעלה. היה קל למורות ולמורים לברוח לקלישאות ולדקלם את אותם הטקסטים על רבין כגיבור ישראל שנרצח על מזבח השלום.

הרבה יותר קל מבניית תוכניות לימוד מורכבות העוסקות בדמוקרטיה ובאלימות, ולמען האמת- מורים רבים שחוו את הרצח כנערים או כאנשים צעירים, גם חשו לא בנוח להפוך את יום הזיכרון לאירוע העוסק בחשיבות הדמוקרטיה והעקרונות הדמוקרטיים, על חשבון הזיכרון עצמו, על חשבון עיסוק באיש עצמו, בתקווה לשלום שאבדה וכמובן בהסתה שקדמה לרצח.

פאסט פורוורד לימינו-

כשלושים שנים אחרי הרצח.

יום הזיכרון ליצחק רבין קיים.

בתי הספר, לפחות הממלכתיים, מציינים אותו. גם תנועות הנוער.

 ברבים מבתי הספר מתקיימים גם טקסי הנצחה.

אבל מבחינת התלמידות והתלמידים, רצח רבין הוא יא באדר.

יום שיש בו טקס על משהו שקרה ממש מזמן ופשוט לא רלוונטי אליהם...

רובם מכבדים, יודעים שאסור לצחוק, שצריך להיות רציניים.

הם גם יודעים עדיין לדקלם סיסמאות שהם לא מאמינים בהן.

אבל זה ממש מהפה ולחוץ.

אבל בקרב רבים מהמורים, מהמנהלים ומאנשי החינוך עולה תחושת חוסר נחת...

שאנחנו עובדים על טייס אוטומטי, שהיום הזה הפך ללא רלוונטי...

מידי שנה אנחנו מנסים לשחזר לתלמידינו את הימים ההם (אלה מאיתנו שמספיק מבוגרים כדי לזכור) ונכשלים. למורות ולמורים הצעירים, אפילו אין את זה...

אז מה עושים עם יום הזיכרון לרצח רבין?

כיצד מונעים ממנו להפוך ל-יא באדר עד שיעלם כליל מלוח השנה?

במאמר זה אני מבקש להציע הצעה שהיא קשה לעיכול לבני דורי, אבל היא נכונה פדגוגית ומתחייבת מהמציאות בו זמנית.

כפי שציינתי, המחוקק קבע שתי אפשרויות תוכניות ליום הזיכרון ליצחק רבין במוסדות החינוך- א. עיסוק באיש עצמו, בדמותו ובפועלו.

ב. עיסוק בדמוקרטיה ובערכים הדמוקרטיים, ובסכנות החברתיות של האלימות.

בשלושים השנים האחרונות המטוטלת נטתה לכיוון העיסוק ברבין עצמו ובפועלו (לעיתים עד רמת פולחן אישיות), והעיסוק בדמוקרטיה התמקד בהסתה שקדמה לרצח.

דומני שבשלה העת לשנות פאזה ולנתק את "יום רבין" מרבין.

ההצעה שלי היא להפוך את יום הזיכרון לרצח ל"יום הדמוקרטיה".

יום שבו בתי הספר ישבתו מלימודים רגילים ויתרכזו בחינוך לדמוקרטיה.

יום שבו נעסוק בסכנות של הקיטוב החברתי שאנו חווים, יום שבו נדבר על גבולות השיח, על הדרך לנהל דיון ציבורי, על החשיבות של מאבק על עמדותיך תוך הימנעות מהדרדרות לאלימות ולהסתה.

יום שבו נדבר על ערכים דמוקרטיים, על הסכנה שבעריצות הרוב, על חשיבות ההגנה על זכויות המיעוט, על הפרדת הרשויות ועוד ועוד...

אני מדמיין יום שבו מורים במקצועות שונים, מעבירים שיעורים מעבר לתוכנית הלימודים הרגילה, המתקשרים לעיסוק בדמוקרטיה ובערכים דמוקרטיים, יום שבו תנועות הנוער מתגייסות ומעבירות פעילויות לתלמידי בתי הספר היסודיים, יום שבו מועצות תלמידים, מורות ומורים וגורמים שונים בקהילה-מעבירים בו סדנאות, מעגלי שיח, בתי מדרש ועוד...יום שיהווה כר למפגש בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, יום שבו הפוליטיקאים מגיעים לבתי הספר כדי לדבר על חשיבות הדמוקרטיה ומה הם עושים כדי לחזק אותה.

 יום שהוא חגיגה לחברה הדמוקרטית ולחינוך הדמוקרטי.

אז היכן יהיה רבין? כיצד כל זה קשור לרצח?

רבין יהיה ברקע. בתמונות שעל הקיר, בנאומים של המנהלות והמנהלים, בתזכורת של מה הן הסכנות לחברה ולמדינה כשגורמים קיצוניים מנסים "לקחת את החוק לידיים".

לא יהיו טקסים! לא תהיה דקת דומיה!

יהיה נר זיכרון אחד, ובעיקר יהיה שיח, דיון, מפגש בין קבוצות ואנשים, חינוך אמיתי לדמוקרטיה!

נכון, לחלק מבני דורי זה יהיה קשה!

אנחנו שדומעים בכל פעם שנשמע קולו השבור של איתן הבר, עדיין חיים את זה, אבל התלמידים שלנו כבר לא. גם ילדינו לא. גם המורות והמורים הצעירים כבר לא שם.

אנחנו חיים בחברה משוסעת, הנלחמת על קיומה כחברה דמוקרטית, וזהו צו השעה הנדרש מאיתנו כאנשי חינוך.

הגיע העת, שהמטוטלת תשלים את דרכה אל הפן השני המופיע בנוסח החוק.

אחרת היום החשוב הזה, שהמחוקק סידר לו פוטנציאל כל כך גדול, יהפוך בתוך שנים בודדות ל-יא באדר...