לחנך בחברה מקוטבת-על פוליטיקה וחינוך

האם נכון להכניס פוליטיקה לביה"ס? כיצד ניתן לחנך כשהכל כל כך רגיש?

האם לביה"ס צריכה להיות אמירה או שאנחנו רק טכנאי הוראה?

האם ניתן בכלל ללמד את מקצועות הרוח והחברה מבלי להתייחס למציאות ולמחלוקות הקורעות אותנו?

מחשבות על חינוך והוראה כש"מסביב יהום הסער"-כשהשליחות, הערכים והעמדה הפוליטית פוגשים במציאות בלתי אפשרית.

תמונת אילוסטרציה להמחשה בלבד

ביוני 2015 תיאר הנשיא דאז, ראובן (רובי) ריבלין את החברה הישראלית בת זמננו כארבעה שבטים ותהה האם יש לשבטים הללו יכולת לגבש חזון ישראלי משותף, והציע דרך לחיים משותפים.

שבע שנים לאחר מכן, בנאום הפרידה שלו מתפקיד הנשיא, אמר ראובן ריבלין את הדברים הבאים: 

"השבטים השונים בחברה הישראלית- נמצאים כאן כדי להישאר. עלינו להבטיח, תמיד, שבמתח הטבעי בין ממלכה לשבטיות, תהיה זו הממלכה, המדינה, שתגבר תמיד על האוטונומיה התרבותית ועל השבטיות הקהילתית… מדינה יהודית - היא לא דבר מובן מאליו. מדינה דמוקרטית – היא לא דבר מובן מאליו. ולא תהיה ישראל- אם היא לא תהיה דמוקרטית ויהודית, יהודית ודמוקרטית, בדיבור אחד. המתח הפנימי שמבעבע בנו, בין שלמות העם, לשלמות החברה, לשלמות הארץ, הוא מחלוקת שסופה להתקיים, רק אם לא נתכחש לה. נצליח, רק אם נדע להחזיק במורכבות – ולדחות את הפשטנות, שהיא תמיד מפתה כל כך. נצליח, רק אם נדע להחזיק במתח הזה, למצוא בתוכו את האיזונים והפשרות, רק אז, נוכל לשמור על הנס הזה, שהוא הבית שלנו."

מאז שעזב ריבלין את תפקידו, המתחים והשסעים בחברה הישראלית רק החריפו, ודומה שכל צד טוען "כולה שלי" ואיש אינו מסכים עוד לפסיקה "יחלוקו" (משנה, בבא מציעא, א', א').

המצב הפוליטי והחברתי הזה מוצא את בתי הספר הממלכתיים ואת המורות והמורים כלואים ואולי אפילו קרועים בין הפטיש לסדן.

מחד גיסא, תפקיד ביה"ס אינו רק ללמד, אלא גם לחנך. רוב מוחלט של המורות והמורים, הגיעו למקצוע מתוך שליחות ואמונה, מתוך רצון לחנך. אנחנו לא רק טכנאי הוראה!

חוק חינוך ממלכתי (תשכ"ג 1953) אף מטיל עלינו את המשימה "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחרויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

מאידך, כיצד ניתן לחנך כאשר כמעט כל נושא הופך לפוליטי? הכל רגיש, כל אמירה של המורה בכיתה וכל החלטה של הנהלת ביה"ס נבחנים במשקפיים פוליטיות, גושיות.

"הלנו אתה אם לצרינו?" (יהושע, פרק ה, פס' ג')

כל הבעת עמדה של המורה נתפסת כחטא בל יכופר וכניסיון להשפיע על נפש התלמידות והתלמידים לכיוון הפוליטי אליו נוטה המורה.

הפתרון הקל שבו נוהגים מרבית בתי הספר ומרבית המורות והמורים, הוא להימנע ממחלוקות.

לברוח כמו מאש מדיונים פוליטיים. "אנחנו בנו ללמד, בואו נעסוק בנושא השיעור".

הפוליטיקה, המחלוקות, הנושאים האידיאולוגיים-כל מה שבנפשנו, נשאר מחוץ לגבולות הכיתה או לכל היותר נשאר בשיעור אזרחות.

האמת היא כשנזכרים בהיסטוריה הקרובה, קשה להאשים את המורות והמורים ואת הנהלות בתי הספר בהתקרנפות. כבר שנים לא מעטות שמשרד החינוך אינו מגבה, ואף אוסר (ולא פעם גם עומד בראש החץ כנגד) דיונים אידיאולוגיים וערכיים הכוללים את הדעות הקיצוניות יותר.

זכור לי עוד כתלמיד בתיכון בליך, שניהל אז (שנות ה-90) מידי שנתיים בחירות שנחשבו כמנבאות את הבחירות הכלליות, כיצד נציגי כל המפלגות הוזמנו לדבר איתנו, אך נציג מפלגה שדרשה להקים בישראל מלוכה (?!), נאסרה עליו הכניסה והוא נשאר להפגין מחוץ לגדר.

בשנת 2016   הוזמן מנהל הגימנסיה הרצליה  בת"א לשימוע במשרד החינוך, עקב הזמנת נציגי ארגון 'שוברים שתיקה' לשיחה עם תלמידי שכבת יב.

ואלה כמובן רק דוגמאות...החודשים האחרונים עמוסים בדוגמאות נוספות לבתי דין שדה שנעשו בתקשורת למורים ומנהלים, שהעזו להביע דעה, אפילו בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם.

מן הצד הפדגוגי השני נמצאים המורים והמנהלים האידיאולוגיים. אלה שרואים את תפקידם כסוכני שינוי ברוח הפדגוגיה הדיאלוגית של פאולו פרירה, שראה את תפקיד המחנך והמורה כמנחה של תלמידיו  שמטרתו לשחרר את מחשבתם מקבעונות חברתיים ולעודד אותם ליצור שינוי חברתי.

האחרונים, מרבים בד"כ לדבר בכיתה על נושאים שבמחלוקת (עם או בלי קשר לחומר הלימוד), להתעמת עם תלמידים, ליצור פרובוקציות שמטרתן לאתגר את החשיבה, אבל בד"כ נוהגים כמטיפים ופעמים רבות אינם סובלניים לדעות מנוגדות.

בניגוד לחינוך הממלכתי, בחינוך הממ"ד יש בד"כ כר פעולה נרחב יותר לחינוך אידיאולוגי.

לכולנו זכורים למשל האוטובוסים שהוזמנו למוסדות חינוך והסיעו תלמידים ומורים להפגנות כנגד ההינתקות מרצועת עזה, אך גם בחיי היומיום, ההיבט האמוני-אידיאולוגי בולט מאוד בזרם זה, במרבית בתי הספר - לכיוון אחד בלבד (כמובן שגם בחינוך הממ"ד ישנם מורים בתי ספר המחנכים באופן שונה ומקפידים על ריבוי של דעות ומגוון של נקודות מבט).

השנים האחרונות, זימנו לנו, כמורים וכאנשי חינוך, אינספור מתחים, מאבקים פוליטיים ובורות שצריך להיזהר לא ליפול לתוכם.

הפן הקיצוני של החינוך האידיאולוגי, בא לידי ביטוי בקרב מיעוט מהמנהלים בחינוך הממלכתי, שרואים  לעצמם חובה פדגוגית להביע את דעתם באופן מפורש בפני התלמידים וההורים, להוציא תלמידים לאירועי מחאה ועוד...

אותם מנהלים, סבורים כמובן שזהו תפקידם כמחנכים, שזו היא חובתם הפדגוגית.

תימוכין לעמדתם הם מוצאים כמובן בזרם החינוך הממלכתי-דתי שהוא אידיאולוגי בהוויתו, ושואלים: "מדוע מה שמותר שם, אסור כאן?

אז איך מחנכים בחברה מקוטבת?

איך מצליחים להנחיל ערכים ולסייע לתלמידים להיפתח למגוון של דעות וכיווני מחשבה כשמסביב יהום הסער? 

לענ"ד, תפקיד מערכת החינוך, תפקיד ביה"ס ובעיקר תפקיד המורה בכיתה-הוא קודם כל לחנך!

השאלה היא כמובן, מהו חינוך?

הפוליטיקה, המחלוקות והעולם שמחוץ לכיתה חייבים לדעתי להיות נוכחים בשיח, להיכנס למקצועות הלימוד ולשיעורים, להיות חלק מהמעשה החינוכי.

יתרה מזאת, איני מבין כלל, כיצד ניתן ללמד היסטוריה, גיאוגרפיה, אזרחות, תנ"ך, ספרות ועוד...מבלי לעסוק בתפיסות עולם, ברעיונות ובערכים. 

איני מבין גם כיצד ניתן לעסוק בערכים מבלי לעסוק באידיאולוגיות ובמחלוקות לשם שמים ושאינן לשם שמים.

מאידך, החינוך הממלכתי וגם הממלכתי-דתי, כשמם כן הם, ממלכתיים!

החינוך לא אמור לייצר שבלונות של תלמידים החושבים באופן זהה. 

המורים לא אמורים ואף אסור להם לחנך בחינוך דוגמטי. אסור שמטרת החינוך תהיה שיבוט אידיאולוגי של עצמנו וספירת הקולות בקלפי.

חובה עלינו להציג לתלמידינו את מגוון ההשקפות, הדעות ותפיסות העולם, להסביר את ההיגיון והרציונל העומדים מאחוריהן ולאפשר להם את החופש לבחור.

תלמידינו, במיוחד אלה שבגיל חט"ב ותיכון, מגבשים את זהותם, את ערכיהם את תפיסות עולמם.

חשוב שביה"ס והמורים יהיו שם, כדי לסייע להם, לכוון אותם, לפתוח בפניהם אוצר שלהם של תפיסות ואידיאולוגיות, אבל לכוון אין כוונתו להכווין.

לגבי דידי, ביה"ס הוא המעבדה לחיים. 

בביה"ס צריך לדבר על הכל!

להסביר, להתווכח ולגבש את השקפות העולם. אסור להשאיר את "הפוליטיקה" מחוץ לכיתה.

 אדרבה, בואו נדבר על זה, נפתח את זה. 

היכן יוכלו התלמידות והתלמידים להיחשף למגוון ההשקפות והאידיאולוגיות אם לא בביה"ס? 

היכן יוכלו לדבר ולהתווכח אם לא בכיתה?

זה המקום שבו ניתן להביא באופן בטוח ומבוקר גם את המחשבות הקיצוניות והאפלות ולהבין, מדוע הן בעייתיות.

ברם אולם, חשוב מאוד שהמורה לא רק שלא תכפה את דעתה על התלמידים, אלא  תהיה באמת האישיות החינוכית המובילה את התלמידות והתלמידים במסע של חשיבה ובירור עצמי. 

המורה צריכה להציג את כלל העמדות והשקפות העולם, גם אלה שהיא מתנגדת להן בכל ליבה.

תפקיד המורה הוא להציג את ההיגיון והרציונל של כל תפיסות העולם ולעשות מאמץ להציג באופן הוגן את הוויכוח והמחלוקת.

יותר מכך, עלינו להקדיש מאמץ מיוחד ולתת מקום גדול יותר (גם מבחינת זמן) להסבר ההיגיון של העמדה שלה אנחנו מתנגדים. זאת בשל ההטיה המובנית בנו לטובת העמדה שבה אנו תומכים.

בביה"ס צריך לדבר על הכל, לפתוח את הפצעים הכואבים, להציע הצעות, לגבש רעיונות ובעיקר לחלום…

כי זה הגיל לחלומות, לאידיאולוגיות, לאש בעיניים.

אבל המורים, צריכים להיות המבוגר האחראי-להוביל את הדיון, לאפשר אותו, לשים לב שכולם מרגישים בנוח ויכולים לבטא את דעתם. ולא רק-אלא להציג באופן פעיל את כל הדעות וכל הצדדים לוויכוח.

זה בעיני חינוך פוליטי-דיאלוגי-ערכי.

לפני מספר שנים ניהלתי ויכוח עם ידיד שלי, מורה להיסטוריה. הוא התפאר בכך שאצלו בכיתה כולם יכולים להביע את דעתם. גם אם הן מנוגדות לשלו. 

"זו הטעות שלך", אמרתי לו - מורה המחנך לדמוקרטיה ולפלוראליזם, יציג ביוזמתו את הדעות המנוגדות לדעותיו, ויקפיד לתת להם מקום נרחב, כדי שאותם תלמידים המחזיקים בדעות אלה, יחושו בנוח בכיתה.

רק כך הדיון יהיה אמיתי ואפקטיבי, ולא נמשיך ללוש את אותן קלישאות שהתלמידים יודעים לדקלם כי הם יודעים שזה מה שמצופה מהם.

אגב, רק דיון אמיתי ומשמעותי, שהתלמידות והתלמידים לוקחים בו חלק באמת (ולא רק הנאומים של המורה), יוכלו בסופו של דבר להוביל לשינוי.

חשוב שלמורים יהיו דעות פוליטיות, חשוב בעיני שאנשי חינוך יהיו מעורבים פוליטית. זו הדוגמא האישית הבסיסית המצופה מהם. אין שום בעיה שנשות ואנשי חינוך יביעו את דעותיהם. גם בכיתה. 

ברם אסור שהדיון בכיתה יהפוך להטפה!  אסור שתלמידים יחושו לא בנוח בכיתה או בביה"ס!

בכיתות שלנו יושבים תלמידים ותלמידות ממגוון ציבורים, המחזיקים במגוון דעות.

כיצד תחוש אותה תלמידה כשמנהלת בית ספרה גוררת את כלל השכבה למחאה פוליטית כזאת או אחרת, המנוגדת לדעתה? כיצד חש אותו תלמיד כשהמורה יורה בשיעור, שכל מי שחושב כמו…(ובמקרה אלה הוריו) הוא בור?

מה הסיכוי שאותם תלמידים יקשיבו בכלל? יפנימו את הערכים שאותה מנהלת או אותו מורה רוצים לחנך אליהם? האם מורה המעליב תלמידים על בסיס עמדותיהם האידיאולוגיות או הדעות הפוליטיות בבית, יזכה בכלל להקשבה? מסופקני.

אם יש דבר שאני גאה בו כמורה, הוא שעל אף שדעותי הפוליטיות מאוד ברורות ומגובשות (ובחדר המורים אני די קולני), תלמידי לאורך השנים תמיד התחבטו בשאלה לאיזה מחנה אני שייך, למי בעצם אני מצביע. 

תמיד בסוף כיתה יב-הם הופתעו לגלות את דעותי הפוליטיות.

יש שיציינו זאת לגנותי. כביכול "השתפנתי" ולא חשפתי את דעותי הפוליטיות.

אני מאמין שדווקא כך, השפעתי על תלמידי ותלמידותי הרבה יותר. 

כי הם היו מוכנים להאזין באמת, לשמוע, לנהל דיון, גם לחלוק עלי.

הם ידעו שיש לי דעה פוליטית מגובשת ושאני חבר במפלגה כלשהי, אבל שאני נותן מקום של כבוד אמיתי לכל הדעות… לכן, תמיד הם ניהלו איתי ועם התלמידים האחרים בכיתה דיונים ערכיים ואידיאולוגיים. גם פוליטיים.

לכן, הם היו מוכנים להקשיב. לא רק לי אלא גם ובעיקר לחבריהם וחברותיהם לכיתה.

הערכים שלי תמיד היו ברורים לתלמידי-הדעות הפוליטיות, קצת פחות.

אז איך מחנכים בחברה מקוטבת?

מביאים הכל לכיתה. מנתחים את המציאות הישראלית באיזמל חד. לא חוששים. מביאים לאולם את הקיצוניים ביותר משני הצדדים ושואלים אותם את השאלות הכי קשות. אלה, שאין להם תשובות עליהן. אבל עם המון כבוד לדעות השונות ועם נכונות אמיתי להציג בעצמך את כלל הדעות בצורה הטובה ביותר שאת/ה יכול/ה.

וכמו שכבר אמר רבי נחמן "והעיקר, לא לפחד כלל"